מראה מראה שעל הלב

במשחק המחבואים היומי, שאיננו יודעים, שאנחנו בכלל משחקים עם עצמנו… שואלים אנחנו, מי אני ומה שמי?

אז מי אני היום?

מסתובבת אני עם שאלה, שאפילו איני מודעת על קיומה.

בפיענוח כתב החידה יוצאת אל הדרך ופוגשת את הדמויות.

בכיכר השוק היומיומית, פוגשת אני את עצמי

היום את אהבה – הבוקר מתחיל עם שיר, השקט בפנים מאיר ומסנוור, כל מי שאני פוגשת מקבל מתנה ממעמקי הלב, אהבה ושמחה.

איזה יום נהדר! אז זאת אני?

ממשיכה ליום הבא.

היום את בושה – היום אני נבוכה ומתביישת ורוצה שהאדמה תפתח ושפשוט אעלם.

 אז זאת אני?

ממשיכה ליום הבא.

היום את עוצמה – “היום” מספרת לי חברה “היית לצידי גם כשהיית רחוקה. נוכחותך הורגשה גם כשלא היית. שמעתי את קולך בחדר גם כשלא היית”

אז זאת אני? אני שואלת ממשיכה ליום הבא.

היום את ספק – מה נכון מכל המידע? אני שואלת אותי.

כששאלתי אחד, אלמוני,  אמר לי: “בטח שאת יכולה. את שמחה ושמחה את מפיצה, המשיכי באמונתך הברוכה”

ששאלתי אחר, פלוני , “מי אני? ” כיווץ גבותיו, כיחכח בגרונו, נד בראשו ולא ממש אמר.

חוסר האמירה, התפרש אצלי כאי הסכמה על כך שהיותי אכן שמחה. “אולי אני חולמנית שרואה את המציאות עקום?” חשבתי לי.

ואולי, רק אולי הספק שלו בי הוא ספקו שלו?” הרהרתי.. איני יודעת.

אז מהו הנכון?

מי זאת אני?

האם אני שמחה? או שמה התבלבלתי ואני מספרת לעצמי סיפור ומנותקת מהמציאות? איני יודעת.

ממשיכה ליום הבא.

היום את שיגרה – קמה בבוקר, עושה מה שצריך, שמה את פיענוח החידה בצד ופשוט מתפקדת.

מארגנת מה שצריך, פוגשת את הדמויות המוכרות, מברכת לשלום, נפרדת בברכה, מגיע הלילה, נסגר היום. מחר יום חדש.

אז זאת אני? שיגרה ותיפקוד? האם זה הקול שעליי לפתח וכך תגדל הידיעה הפנימית? האם זה לשחרר? האם זה מה שזה אומר?

ממשיכה ליום הבא.

היום את עצב – שומעת דברים שמתסכלים אותי, חוסר, אין ברירה, הפתעות עצובות , ייאוש ואימה. מזל שהיום נגמר. זה היה באמת בלתי נסבל! מה זה המסדרון הזה שנכנסתי אליו?

האם זאת אני? ואלו החיים? “איני בטוחה בזה. אין סיכוי שזה הכל. לא בשביל זה באתי” אני אומרת.

 ממשיכה ליום הבא.

היום את שאלה – מתעוררת ביקיצה מוקדמת, אין לי מנוח.

מה התשובה לכתב החידה?

 את מי אשאל שיפתור לי את החידה?

פגשתי כבר כל כך הרבה אנשים, נזכרתי.  ציטוטי ציטוטים מרחפים כמו בועות מעל ראשי, כל אחד אומר משהו אחר.

מריצה בראש את השנים.

איך ארזתי עצמי עם השנים ויצאתי עם תרמיל לדרך, לשאול ולגלות… והתשובות כל כך מגוונות ושונות.

 אחד אומר לי “את פחד”, אחד אומר לי “תתרגלי קבלה”, אחר אומר לי “הכל משחק אינך רואה?”

 אחרת לא אומרת. מחייכת בהבנה מיסותרית שברורה רק לה…אחרת אחרת אומרת “את תדעי לבד את התשובה הנכונה”

אחר אומר ” יש הרבה עבודה לעשות, הדרך עוד ארוכה שנים ארוכות עוד לפנינו”

אחר אומר: “אני לא רואה שום חידה הכל פתוח, קיים ונגיש”

אז מה התשובה?

“מי ייתן את האישור לדרכי?” שואלת אני

שקט .

אין תשובה.

חוזרת אני אל עצמי,

אל המראה שבליבי,

ושואלת אותי לפני יציאה ליומי:

מי אני ?

שואלת המראה שבליבי בפשטות:

 מה תרצי לשמוע עלייך היום?

מה שתרצי לשמוע, זה מה שתשמעי היום מפיו של אחר.

אין פה חידה ואין פה תעלומה.

מה שבתוכך רוחש, כלפי חוץ מתממש.

לטוב ולרע.

הסכימי לראות,

וכך תמיד תחזרי לעצמך.

 לא תחפשי עוד בחוץ, אלא בליבך.

בתוך ליבך, חפשי את הסיפור הטוב מתוך כלל הסיפורים הקיימים, אותו תבחרי ואותו תממשי.

את הקולות הטובים בתוכך, תבררי, תאשרי, חבקי ואפשרי להם להתממש בחייך.

יגיעו כך כולם כהשתקפויות מסונכרנות, לבבות לבבות, שנזכרים בטוב.

האדוות יגדלו

וכך אמונתך בך תתחזק.

ואתם,

 מי

אתם

היום?