דרך המלך

בארוחות שישי אני שואלת את אבא שלי,איך זה שכל פעם מחדש אנחנו באותה סיטואציה? שמאל –ימין, דתיים – חילוניים? כל פעם, עוד כעס ,עוד תיסכול.

ואנחנו, זה אנחנו בתוך המשפחה שלי.

כל שישי, כל שבת ויכוחים קולניים ועצבים. חלק בצחוק, חלק אמת, תמיד מגיעים לשורה “כשבני ישראל ..”

וכולנו הרי יודעים מה היה עם בני ישראל… והשאלה שמרחפת לי בראש ובקול רם היא מה יהיה? אנחנו קוראים את התנ”ך, נבחנים על התנ”ך, מצטטים מהתנ”ך אבל אנחנו לא באמת ק ו ר א י ם בהקשבה את התנ”ך?

שומעים את ההיסטוריה ושוב ממחזרים אותה. איך יכול להיות, שאנחנו חוזרים שוב ושוב ושוב על אותו עניין? שנים על גבי שנים ממחזרים את אותו סיפור: אנחנו נגד אחינו נגד עצמינו ואז בלאגן גדול ואז ישועה, הצלה עד המלחמה הבאה.

בפולטיקה אני לא חזקה וגם לא פעילה במפלגה כזו או אחרת.

להגיד מרחוק, למה, כמה ואיך נראה לי לא רלוונטי.

היכן אני כן יכולה להשפיע?

בשיחה הפנימית של האדם עם עצמו.
שכמובן התחילה מהשיחה הפנימית של האדם שאני.

איפה אנחנו ממחזרים את הסיפור של עצמנו ?
והאם הסיפור שלנו הוא סיפור שלנו או סיפור שאימצנו לנו?

חלק מסיפורי התנ”ך וחלק מהסיפורים שאנחנו מקדשים ומאמצים לחיקנו בעיתונים ובספרים הם סיפורים של נחישות ויציאה מקושי. על הגיבור המיוסר, המצליח שנפל לדיכאון ויצא מזה, על הדרכים הסיזפיות שעל אנשים היה לעבור כדי להצליח, על השריטות והצלקות שאנשים עוברים עד שהם מגיעים לפסגת הקריירה שלהם. אנחנו מרותקים, מתפעלים ומעריצים את דרכו של הגיבור המיוסר.

אין ספק שכל גיבור, כזה או אחר, מגיע לו כל הקרדיט על דרכו, בחירותיו והשגיו.

העניין הוא,שמתחת לפני השטח יש אמונה מושרשת ומעכבת שלהצליח זה קשה. האמונה הזו מחלחלת אלינו, דרך אותם ספרים, עיתונים ודרך המשפחות שלנו. האמונה הזו חוזרת ואומרת שלהצליח זה קשה.

מסבירים לנו שזה אפשרי כמובן להצליח ,מלמדים אותנו לכוון גבוה, לשאוף , מלמדים אותנו על סיפורים ודוגמאות כאלה ואחרות של השחקן ההוא והספורטאית ההיא שהצליחו לאחר עבודה קשה,אבל מדגישים בפנינו, באותה נשימה, שלא חס וחלילה נחשוב שאם יש לנו רעיון הוא יצליח ישר מההתחלה…

כמה פעמים בעלי עסקים אמרו לי “ברור שכל עסק בהתחלה מפסיד עד שהוא מצליח!”

כמה פעמים נשים שיצאו למצוא זוגיות ואמרו “אני ריאלית, ברור שאני לא אפגוש את בעלי על הדייט הראשון”
אנחנו מראש נותנים לעצמנו זמן תיסכול וקושי לפני ההצלחה.

למה?

אני הייתי רוצה שמישהו יסתכל לי בעיניים כילדה ויגיד לי “נטע בטח שאפשר להצליח בקלות!”

הייתי רוצה שבעיתונים יספרו יותר סיפורי הצלחה פשוטים, על אנשים שחלמו והשיגו בלי שיגלגלו אותם במורד המדרגות לפני שהם הצליחו.

יש כאלה גם. יש גם סיפורים פשוטים של הצלחה.

ומעבר לעיתון, כמה קל לנו, לכל אחד מאיתנו, לעכל אנשים שמצליחים בלי סיפור הקושי ? כמה קל לנו לקבל אנשים מצליחים בפשטות? בלי למדוד כמה ק”ג סבל יש להם בארון ואיפה הם בוכים? כמה אנחנו צריכים ל”אזן” לעצמנו תמונות יפות בקצת כיעור כדי שנוכל להמשיך להסתכל?

מעניין.

אנחנו לוקחים לעצמנו תפקיד לזהות סבל של אחרים, כדי שנרגיש נח. אנחנו מודדים קושי ,סבל ועצב כאילו לוודא שאין אדם שלא בוכה וממורמר בחיים שלו. אנחנו מודדים סבל ועצב של אחרים כאילו זה אפשרי בכלל להעביר רגעים בחיים האלה בלי עצב.

אני יכולה להשפיע רק על השיחה הפנימית של האדם שאתם עם עצמכם.

אני יכולה לומר לכם, שתסתכלו על האמונות השורשיות שלכם והאם אתם מאמינים שאפשר להצליח בקלות.

אני יכולה לומר, שיש אינספור דוגמאות של אנשים שהצליחו בקלות ושזה מה שאנחנו צריכים למצוא ולספר לילדים שלנו.

אם אתם עדיין לא מכירים דרכים קלות, אז היום יש המון שיטות שמטפחות את הקלות ומקדשות אותה ומזכירות לנו שאנחנו יכולים לבחור בדרך המלך.

האפשרות של דרך המלך נמצאת.

האם אתם בוחרים בה?

האם אתם מחפשים אותה?